עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
smooth criminalתיאוZippersרות.Rocket
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

דודה רייצ'ל, ריי, ואני.

24/08/2017 20:34
Ray
מחשבות, דיכאון, ריק, חיים
לפעמים אני חושב. לא חשיבה שהמוח שלי כופה עליי כל רגע ורגע, כי אם לא ובכן... זה אומר שמתי.
חשיבה מבחירה, מרצון. והיום ישבתי וחשבתי. וזה הכה בי. הדכדוך, העצב. ואני לא רוצה להיות מדוכא, זה פשוט בא. וזה גם לא שהסתרתי את הדיכאון ואז הוא הגיח, לא כמו הדודה רייצ'ל שהדיכאון שלה מוסתר כ"כ טוב עד שאתה לא תאמין שהוא שם, תצטרך לנבור עמוק בזיכרונות שלה ולקרוא בין השורות כדי להבין זאת, אלא אם כן יש לך מזל, או חוסר מזל, תלוי איך מסתכלים על זה, ואתה נמצא איתה בזמן שהיא תלויה על חבל דק עקב אובדן חושים. כי הדיכאון שלה ניזון ממשקאות שצורבים בגרון ושורפים את האיברים בבטן ומאלצים אותה להקיא מילים כואבות, ואם תתרכז לשנייה במה שהיא אומרת אתה תשמע סיפור ישן מלא סודות, סיפור שמודחק אי שם במוחה, סיפור שהיא אומרת לעצמה שלא קרה ולא היה כי רחוק מהעין, רחוק מהלב נכון? אבל הוא שם. 
לא, לא דיכאון כזה. העצב שלי פתאומי וחסר סיבה. וזה כ"כ מתסכל, כי זה מאפיר לי את כל היום. ופתאום כל דבר מעצבן אותי, מתסכל, מעציב ואני הופך להיות לקר ומנוכר ולגעת בי יהיה כמו לגעת בקרח או באש, מה שיכאיב לך קודם. והדיכאון שלי מאכזב. כי אין לו תאריך נטישה או מקום כבית. לא כמו השכן שלי, ריי, שהדיכאון שלו מצא בו בית. והדיכאון שלו בא בצורת ענן גשם שלא משנה באיזה יום או עונה, הוא תמיד שם. חג מעל ראשו כתזכורת מעכירה שהכאב של ריי הוא נצחי ואלמוות. ולפעמים, בימים רעים במיוחד, הענן ממטיר עליו גשם זלעפות, מטביע אותו ביגון וייסורים שמוכרים רק לו, ואני שומע את זעקותיו החרישות שנלחשות באפלה שבחדרו, ואני יודע שהדיכאון שלי הוא אחר. אך יחד עם זאת, הדיכאון שלי מעולם לא עוזב, כי הוא מעולם לא בא. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הדיכאון שלי חסר קול ורגש, ואין בו ממש עומק כי הדיכאון שלי? די ברוח אחר הצהריים כדי להקים אותו לתחיה, או בנסיעה קצרה ליעדים לא מוכרים. הדיכאון שלי? הוא כבד. די בנשימה אחת לא במקום כדי לגרום לו לרסק את ריאותיי. הדיכאון שלי לא ניזון רק מהשחור, הוא מוצא נחמה ביצירות אומנות ושירים ישנים. הוא לא החלטי, הוא שם אבל במקום אחר. מתחת למיטתי בצורת מפלצת עזובה, אבל גם אי שם בין פרחי הדובדבן ביפן שתמיד רציתי לראות. הדיכאון שלי לא משאיר עלי סימן הכר, כמו הילדה האבודה מהספרייה. הוא לא משאיר על גופי כתובת או מספר טלפון, זרועי נקיה ונטולת אופי לעומת הזרוע המצולקת שלה. הדיכאון שלי לא מהווה לי השראה, לא כמו הנער בחנות המוזיקה, שבונה עולם יפה יותר עם דף ועט בעזרת המילים הכואבות שהדיכאון שלו מטיח בו. 


מחשבה לא גמורה שהייתה לי
רות.
רות.
26/08/2017 12:20
כל כך מדוייק ואמיתי, וכתוב מדהים...
Ray
26/08/2017 20:16
תודה רבה לך!
סרטנית
08/09/2017 19:57
בעסה שאנשים שהכי קרובים לך לא מבינים שזה לאו דווקא הכל בראש. זה פשוט נמצא שם ואין לך שליטה על זה שזאת התחושה שלך
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: