עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
ShaneLaCroiX GauloisesSecretsנערת הגורלIM ALThe Queen Of Hell
Ben Cohenשמי הוא גיאsnow whiteSeaJoyThelseתיאו
Zippersרות.Rocket
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
חיפוש אחר בית באמצע היער, אני טובעת בנחל.
20/04/2018 03:21
Ray
מחשבות, חיים, 3 בלילה
לבד. לא לבד, אבל האחרים לא פה, אז לבד. 
הרגע הבנתי שאני בבית כבר שלושה ימים ולא ראיתי את אחותי הקטנה. 
במשך הזמן הזה לא נגעתי בטלפון, כך שהייתי מנותקת מכולם. 
זה מרגיש כאילו הייתי מנותקת גם מבעיות. 
קראתי קטע של מישהו לפני כמה שעות, כתיבה נוראית, עלילה ורעיון נוראי, 
הכל פשוט גרוע. אבל זה גרם לי לחייך, הוא לפחות מנסה. 
אני מביטה החוצה אל המרפסת. חשוך, נראה שקר. עד מתי אסתתר בבית הזה?
אני מתגעגעת לחברים שלי, לאנשים שהם היו פעם. לרעיון שלהם. כשהם איתי זה לא אותו הדבר. 
אני חושבת שאני הורסת אותם. כבר אמרו לי פעם שכל מה שאני נוגעת בו נהרס. 
"אוי את, גם את הדברים שאת אוהבת את מצליחה לשבור." 
"מצחיק, איך כל דבר שאת שמה עליו את ידייך נהרס." 
"היי, אולי זה לא את. אולי העולם הזה יותר מידי שביר. עולם חרסינה, אישה עם לב של פיל." 
לעזאזל. הייתי רוצה למחוק את כל זה מהראש שלי. להעמיד פנים שאף אחד לא שם לב לעד כמה אני מגושמת. 
לצמוח מחדש, לחיות באשליה שמותר לי להיות פגיעה, שידיי רכות ולא כאלה קשות ומחוספסות כמו שהם אומרים עליי. 
עברה בי תחושה עכשיו. 
אני חושבת שהלב שלי צחק, זה הגיוני? 
אני נשבעת שאני עדיין מרגישה את הצחוק מהדהד לי בחזה. 
הרגשה מדהימה בצורה לא נעימה. 
אני חושבת שזה בגלל שהשיר שאני שומעת עכשיו, מזכיר לי ימים עברו, ומספר לי על עתיד מעורפל. 
מסתכלת לעבר המטבח, מגירות חצי פתוחות, אני רואה כלים וחפצים שרק חצי מהם נגלה לעיניי
האור עדיין שם, לא נעלם וחוזר, תיקנתי אותו (הו איך הייתי רוצה שיתקנו אותי ככה גם) 
מחייכת, לפני שעתיים הבטחתי לכבות את האור ולסגור הכל. 
אבל הכל עדיין פתוח. מחכה. מאזין. 
למה? 
אני לא מתכוונת לקום.
הלב שלי יותר מידי כבד. 
אני לא רוצה לחזור לחדר. הוא יותר מידי יפה עכשיו. 
מעניין איך כמה תמונות יכולות להפוך חדר חסר משמעות לגן עדן של תחושות. 
ישנם כמה תמונות, קטנות בעלות מסגרת חומה. אחת, ציור של בית באמצע היער. מעל המיטה בצד שמאל 
של החלון. צבעים נורא רכים, ערבוב יפה של ירוק, צהוב וכחול. ציור שנראה שבעוד רגע יעלם, בגלל הצבעים הדהויים. 
משרה תקווה. אני מחפשת בית. האם אמצא בית? ("ואם תבוא בדרכי אישה, אני אתן לה בית, שתדע שיש מישהו שאוהב אותה").
תמונה שניה, נחל. שליו. הרפתקה. צבעים חלשים, צבעים שמחזקים אותי. אני מחפשת התחדשות, סימן? רצון לחיות. 
השיר עומד להיגמר. מה איתי? 
הסוף שלי. 
הסוף. 
0 תגובות
you tell me that you love me-
20/04/2018 01:20
Ray
just so you can say, "I tried." 
0 תגובות
SLEEP TIGHT
05/04/2018 04:20
Ray
תמיד שואלים אותי למה אני לא אוהבת לישון. אני מניחה שזה בגלל שאני מפחדת מהפגיעות שכרוכה בדבר. לכבות את עצמך, לעצום עיניים ולהסתכן בכך שאולי הן לא ייפקחו יותר אף פעם, לפתוח את הדלת בתודעה המשמשת כחומה בין המציאות ו..השאר. זה מפחיד, מזעזע אפילו. 
ולי זה לא בא בקלות. אני לא מצליחה לכבות את עצמי. להתמודד עם החשכה שנצבת ממול, כל זה מרתיע אותי מהמעשה הכ"כ פשוט אבל עדיין מעיק הזה. אני לא רוצה לישון. אני מפחדת מסיוטים ומהמפלצות שמתחת למיטתי, אבל בעיקר מאלו שמתחבאים במוחי. אני מפחדת מהסיפורים האינסופיים שהלילה יזרוק עליי וישאיר אותי להתמודד איתם בבוקר. אני מפחדת ומתעבת את הרעיון של להיות חסרת הגנה. כ"כ חשופה, קטנה. 
אז אני בורחת מהאמת שאני מסתירה בבקרים, גם בלילות. זה קשה, המלחמה הזאת ביני לבין עצמי
7 תגובות
1987
29/03/2018 22:49
Ray

בזמן האחרון הסתובבתי עם תחושה של הקאה נפשית. תחושה מגעילה ביותר, חייבת לציין. אני כבר לא יודעת מה אני עושה, ובשלב הזה פישלתי כ"כ הרבה פעמים שאני כבר לא בטוחה אם אני רוצה לדעת. איבדתי כל דבר שחשבתי שהיה לי.. האמת, כשמנסחים את זה ככה זה נשמע כאילו לא איבדתי דבר. למה אני בכל זאת מרגישה רע?

אני רוצה לברוח.

או לשתות עד המוות.

 אני צריכה להירגע, העור שלי מעקצץ והלב שלי דופק בקצב מסחרר, אני מרגישה שהרוח שלי עזבה את גופי למען מרדף מסוים, ואני קליפה. מעטפת בשר מגושמת שאינה יכולה לעשות דבר. אני רק צריכה לדבר. אני מרגישה שיש ערפל שחור בתוכי, ואני מנסה להוציא אותו החוצה דרך הדיבור. למרות שאין לי בדיוק מה להגיד. אני אגיד הכל. אעשה הכל. אני משתגעת.

1 תגובות
SILENCE
29/03/2018 22:24
Ray
אני מחפשת להשתיק את הרעש, הבאזז בראש ובבטן. 
אני מפחדת להתפוצץ. אני עומדת להתפוצץ. אני לא רוצה...
אני כ"כ אבודה, אלוהים. 
0 תגובות
soulmate
29/08/2017 00:53
Ray
אני מתגעגעת אלייך. אני לא רוצה שתחזרי אבל אני רוצה אותך פה. איתי. אני שונאת אותך. בבקשה תלכי. 
0 תגובות
1:36
27/08/2017 01:37
Ray
מחשבות, תבוסה
 כשאתה זוכר אבל רוצה לשכוח מהכל
כשקר והיום נהפך בשניה לאתמול
כשבבית מפחיד יותר מהרחוב
כשהסיוטים אף פעם לא נגמרים
כשאנשים באים והולכים
אתה תבכה ותחבק את הכרית
אתה תשאר המום ופגוע
לא תבין איך זה קורה ומדוע 
תצעק גם אם אף אחד לא שומע
כי אתה מדמם וכן זה יפה
אבל אתה גוסס ופחות נוקשה
ופתאום השמיים איבדו משמעות
הכוכבים שלך נופלים 
ואתה עושה טעות
אתה מוותר מבלי להשקיע
אתה נופל לא נוגע ברקיע
השירים והפרחים איבדו את קסמם
השדים והמפלצות נישארו בביתם
אתה אבוד לא רוצה לחזור איתם
אבל זה נהיה קשה להחזיק בכדורים
כשהפה שלך יורק רעל וחיצים 
אז מה אם הם אומרים שהם אוהבים
הם טעונים בשנאה , כאלה עיוורים
אתה היחיד שנילחם בלי כפפות
אולי אתה טיפש אולי הגיע הזמן להגנות
אתה חוזר מובס ושביר
מילה אחת ואתה עף לקיר
כי אתה עייף ואין בך הכח לקום
אז אתה תשכב בתחתית ותמרר בתסכול
למה הימים לא עוברים בשקט
למה הלילות מצוידים בנשק
אתה מנסה למצוא תשובה
לחידה לא ברורה
אולי הבעיה היא בך
אולי הגיע הזמן להוריד את המסכה
תראה פעם אחת את כל התמונה
ואם תאהב את מה שאתה רואה
תישאר
אל תילחם בזה
ואם אתה סולד מן העולם
גם זה בסדר
אתה לא מושלם
1 תגובות
דודה רייצ'ל, ריי, ואני.
24/08/2017 20:34
Ray
מחשבות, דיכאון, ריק, חיים
לפעמים אני חושב. לא חשיבה שהמוח שלי כופה עליי כל רגע ורגע, כי אם לא ובכן... זה אומר שמתי.
חשיבה מבחירה, מרצון. והיום ישבתי וחשבתי. וזה הכה בי. הדכדוך, העצב. ואני לא רוצה להיות מדוכא, זה פשוט בא. וזה גם לא שהסתרתי את הדיכאון ואז הוא הגיח, לא כמו הדודה רייצ'ל שהדיכאון שלה מוסתר כ"כ טוב עד שאתה לא תאמין שהוא שם, תצטרך לנבור עמוק בזיכרונות שלה ולקרוא בין השורות כדי להבין זאת, אלא אם כן יש לך מזל, או חוסר מזל, תלוי איך מסתכלים על זה, ואתה נמצא איתה בזמן שהיא תלויה על חבל דק עקב אובדן חושים. כי הדיכאון שלה ניזון ממשקאות שצורבים בגרון ושורפים את האיברים בבטן ומאלצים אותה להקיא מילים כואבות, ואם תתרכז לשנייה במה שהיא אומרת אתה תשמע סיפור ישן מלא סודות, סיפור שמודחק אי שם במוחה, סיפור שהיא אומרת לעצמה שלא קרה ולא היה כי רחוק מהעין, רחוק מהלב נכון? אבל הוא שם. 
לא, לא דיכאון כזה. העצב שלי פתאומי וחסר סיבה. וזה כ"כ מתסכל, כי זה מאפיר לי את כל היום. ופתאום כל דבר מעצבן אותי, מתסכל, מעציב ואני הופך להיות לקר ומנוכר ולגעת בי יהיה כמו לגעת בקרח או באש, מה שיכאיב לך קודם. והדיכאון שלי מאכזב. כי אין לו תאריך נטישה או מקום כבית. לא כמו השכן שלי, ריי, שהדיכאון שלו מצא בו בית. והדיכאון שלו בא בצורת ענן גשם שלא משנה באיזה יום או עונה, הוא תמיד שם. חג מעל ראשו כתזכורת מעכירה שהכאב של ריי הוא נצחי ואלמוות. ולפעמים, בימים רעים במיוחד, הענן ממטיר עליו גשם זלעפות, מטביע אותו ביגון וייסורים שמוכרים רק לו, ואני שומע את זעקותיו החרישות שנלחשות באפלה שבחדרו, ואני יודע שהדיכאון שלי הוא אחר. אך יחד עם זאת, הדיכאון שלי מעולם לא עוזב, כי הוא מעולם לא בא. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הדיכאון שלי חסר קול ורגש, ואין בו ממש עומק כי הדיכאון שלי? די ברוח אחר הצהריים כדי להקים אותו לתחיה, או בנסיעה קצרה ליעדים לא מוכרים. הדיכאון שלי? הוא כבד. די בנשימה אחת לא במקום כדי לגרום לו לרסק את ריאותיי. הדיכאון שלי לא ניזון רק מהשחור, הוא מוצא נחמה ביצירות אומנות ושירים ישנים. הוא לא החלטי, הוא שם אבל במקום אחר. מתחת למיטתי בצורת מפלצת עזובה, אבל גם אי שם בין פרחי הדובדבן ביפן שתמיד רציתי לראות. הדיכאון שלי לא משאיר עלי סימן הכר, כמו הילדה האבודה מהספרייה. הוא לא משאיר על גופי כתובת או מספר טלפון, זרועי נקיה ונטולת אופי לעומת הזרוע המצולקת שלה. הדיכאון שלי לא מהווה לי השראה, לא כמו הנער בחנות המוזיקה, שבונה עולם יפה יותר עם דף ועט בעזרת המילים הכואבות שהדיכאון שלו מטיח בו. 


מחשבה לא גמורה שהייתה לי
4 תגובות
// Domashu Street //
23/08/2017 19:43
Ray
סיפור קצר




















"Take me, little girl." Blue pleaded. 
"I know who you are, I know what you seek. 
I'll be there for you when you smile, and even when you fall, take me and I'll keep you safe. With my guidance, you will never get lost. I'll take you to the candy store you like, in times when you feel bitter, I will take you to the library when reality will be too much to handle, and on rainy days, I'll paint the dark sky in light blue for you." 
He said, promising her safety and sanity. His soft voice clouding her mind, she could feel herself drown in the happiness that he was so willing to give.
"That's nice, but only if she wishes to stay a little girl." Red pointed out, his rough and confident voice holding her captive. She turned to him, willing to listen. 
"And what do you have to offer? What could possibly be better than rainbows and sunny days?" She asked.
"So many things, warrior. Blue might offer you comfort and safety, but I can give you so much better. I can take you to breath taking adventures, I'll give you fire, and I'll show you love, hate, and wars. With me you'll be anything but safe, I'll show you madness, and with me, you might fall more times than you can count, but that's life and I won't even try to hide the painful truth under candy and affection."
Red stopped, giving her time to adjust the cold truth. 
"Well, It does not sound appealing at all." She replied, a little taken back. 
"Right. Nothing about me is appealing whatsoever. You see, if you choose me, you choose life, and growth. I won't let you stay a little girl, I'll show you things that might trigger you at times, but I will get you to think, about who you are and what this life means to you." He challenged. 
"I'm scared. I really want to start living my life, I really do. I seek growth and change, I want to see new places and colored oceans, I want to run into the unknown. but I'm fragile, and unprepared. I'm not ready for adulthood and the pain that comes with it. I still cry because of the monsters under my bed... and I'm afraid that with you, Red, the monsters will move from under my bed into my head." The girl explained. 
"And Blue, you sound so promising and easy. But I'm afraid that with you, I'll miss out life." 

"So what would you do?" 
"Who would it be?" 
"Is it me, the one who will protect you until the very end?"
"Or it would be me, the only one who can set you free?" 

" I .. don't know."

0 תגובות
-Far, far way
21/08/2017 18:08
Ray



יש לה נטייה להאמין למחשבות שלה רק אחרי שהיא פולטת אותן לאוויר העולם, אז היא לחשה בהיסוס "אני צריכה מקום." אבל המילים מתגלגלות לה על הלשון בכזאת עדינות שהיא כבר לא מפחדת מהן עוד.

"כן! אני צריכה מקום." היא חזרה בהחלטיות, ומשום מה גם התלהבות. כאילו היא שוכחת לרגע, שהתחלות חדשות והיא? זה לא שילוב מושלם.
"אני צריכה בית, אוויר ואולי קצת שלווה." היא קמה לארוז חפצים יקרים ויקרים פחות, ספר אהוב וגרב קרועה כי העיקר זה לא מה שלעין נראה. ואולי תמונה אחת או שתיים, אבל רק בגלל שהיא שמעה שזה חובה.
"אני צריכה שמש קיצית ומקלט מוגן ובטוח." היא המשיכה תוך כדי שדחפה בהתרגשות מזכרות מאנשים שהיו והלכו, חיבוק חם ואוהב מהאחת שלימדה אותה לאהוב, נשיקה מתוקה מההוא שהסביר לה שאהבות כמו אנשים, חולפים עם הרוח ונעים עם הזרם, וגם אם אחד הלך במקומו יבואו אחרים.
"אני צריכה מיטה חדשה, מיטה שעדיין לא יודעת דמעות מלוחות, וסיוטים מבישים." היא הביטה במיטתה, מבחינה בכתמים אדומים וברסיסים מלבה השבור והפצוע. "מיטה בה אהיה הדיירת היחידה, רק אני מתחת לשמיכה, והפעם לא אפחד לטבוע." היא אמרה והתכופפה להציץ במפלצת מתחת למיטה.
 "אתה היית לי לחבר ואויב כאחד, אך אני ממשיכה בדרכי ואותך אצטרך להשאיר לבד."  היא חצי התנצלה והלכה לפתוח צנצנות עם סודות כמוסים. "אתכם אני אשחרר כבר עכשיו, כי במסע הזה אני אהיה לציפור." והיא הביטה בחדווה במילים שיצאו מן הצנצנת, לא מתביישת לראות איך הן מרכיבות הבטחות שננעצו בה כסכינים, לא מתביישת להודות שהיא נשברת.
"אני צריכה מקום גבוה, בין הגבעות וההרים. מקום רגוע, חסר מלחמות, שלם עם הימים. מקום בין האוקיינוס לחוף, שבמגע אחד ישלח אותי לאינספור יעדים. מקום במרחק נשימה מן הכחול שבשמיים שלי תמיד היו אפורים." היא המשיכה לספר לחלל חדרה את המשאלות שליבה הדחיק במשך השנים. "מקום בו הירח תמיד שוכן, מקום בו הכוכבים לא נופלים."
בשמחה מהולה בעצב, היא שמה את התיק על גבה והחלה לצעוד בשביל לא מוכר. ואומנם הפחד מתגנב אל איברה, אך היא לא נותנת לו להקפיא את רוחה. ובחיוך נחוש ודמעות היא פותחת בפרק חדש, בסיפור שחשבה שאף פעם לא יהיה שלה. נושאת על ידיה תפילות שחיברה פעם בדחף הרגע,
על מנת להניח על אבני דרך, למקרה שתמצא את עצמה ביער עבות ותאבד את דעתה, או למקרה שתיפול ואף אחד לא יהיה לצידה, תפילות קטנות לדרך מלאה בפיתוים. 


והכי חשוב, "מקום בו אוכל להתחיל מחדש, בלי מסכות ושקרים. מקום בו אני אהיה אני – ולא מה שאחרים רוצים."


-אני מקווה שהבלוג הזה יהיה המקום החדש שלי x

4 תגובות