עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
smooth criminalתיאוZippersרות.Rocket
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
soulmate
29/08/2017 00:53
Ray
אני מתגעגעת אלייך. אני לא רוצה שתחזרי אבל אני רוצה אותך פה. איתי. אני שונאת אותך. בבקשה תלכי. 
0 תגובות
The key to happiness: beautiful mornings
27/08/2017 06:49
Ray
מה לעזאזל אני עושה, בוקר מקסים, עייפה
בוקר טוב עולם, יקום וכל מה שמעבר. 
את הלילה העברתי בקריאה וצפייה בסירטונים מוזרים מהאינטרנט. בשעה 5:50, כשהבטתי לעבר החלון ראיתי את שמיי הבוקר היפים, והרוח הקרירה והנעימה שקראה לי לצאת ולאחל לה בוקר מקסים. 
(לא באמת, אני עייפה וכנראה גם הוזה והתהליך הזה לא היה כזה דרמטי, אלא יותר קסום.)
בכל מקרה, אחרי שהערתי את אחותי , שאגב, ממש לא התלהבה מזה.. התלבשנו ויצאנו עם תה אל היום שמחכה לנו. 
הנה כמה תמונות שצילמנו,

 
2 תגובות
1:36
27/08/2017 01:37
Ray
מחשבות, תבוסה
 כשאתה זוכר אבל רוצה לשכוח מהכל
כשקר והיום נהפך בשניה לאתמול
כשבבית מפחיד יותר מהרחוב
כשהסיוטים אף פעם לא נגמרים
כשאנשים באים והולכים
אתה תבכה ותחבק את הכרית
אתה תשאר המום ופגוע
לא תבין איך זה קורה ומדוע 
תצעק גם אם אף אחד לא שומע
כי אתה מדמם וכן זה יפה
אבל אתה גוסס ופחות נוקשה
ופתאום השמיים איבדו משמעות
הכוכבים שלך נופלים 
ואתה עושה טעות
אתה מוותר מבלי להשקיע
אתה נופל לא נוגע ברקיע
השירים והפרחים איבדו את קסמם
השדים והמפלצות נישארו בביתם
אתה אבוד לא רוצה לחזור איתם
אבל זה נהיה קשה להחזיק בכדורים
כשהפה שלך יורק רעל וחיצים 
אז מה אם הם אומרים שהם אוהבים
הם טעונים בשנאה , כאלה עיוורים
אתה היחיד שנילחם בלי כפפות
אולי אתה טיפש אולי הגיע הזמן להגנות
אתה חוזר מובס ושביר
מילה אחת ואתה עף לקיר
כי אתה עייף ואין בך הכח לקום
אז אתה תשכב בתחתית ותמרר בתסכול
למה הימים לא עוברים בשקט
למה הלילות מצוידים בנשק
אתה מנסה למצוא תשובה
לחידה לא ברורה
אולי הבעיה היא בך
אולי הגיע הזמן להוריד את המסכה
תראה פעם אחת את כל התמונה
ואם תאהב את מה שאתה רואה
תישאר
אל תילחם בזה
ואם אתה סולד מן העולם
גם זה בסדר
אתה לא מושלם
1 תגובות
דודה רייצ'ל, ריי, ואני.
24/08/2017 20:34
Ray
מחשבות, דיכאון, ריק, חיים
לפעמים אני חושב. לא חשיבה שהמוח שלי כופה עליי כל רגע ורגע, כי אם לא ובכן... זה אומר שמתי.
חשיבה מבחירה, מרצון. והיום ישבתי וחשבתי. וזה הכה בי. הדכדוך, העצב. ואני לא רוצה להיות מדוכא, זה פשוט בא. וזה גם לא שהסתרתי את הדיכאון ואז הוא הגיח, לא כמו הדודה רייצ'ל שהדיכאון שלה מוסתר כ"כ טוב עד שאתה לא תאמין שהוא שם, תצטרך לנבור עמוק בזיכרונות שלה ולקרוא בין השורות כדי להבין זאת, אלא אם כן יש לך מזל, או חוסר מזל, תלוי איך מסתכלים על זה, ואתה נמצא איתה בזמן שהיא תלויה על חבל דק עקב אובדן חושים. כי הדיכאון שלה ניזון ממשקאות שצורבים בגרון ושורפים את האיברים בבטן ומאלצים אותה להקיא מילים כואבות, ואם תתרכז לשנייה במה שהיא אומרת אתה תשמע סיפור ישן מלא סודות, סיפור שמודחק אי שם במוחה, סיפור שהיא אומרת לעצמה שלא קרה ולא היה כי רחוק מהעין, רחוק מהלב נכון? אבל הוא שם. 
לא, לא דיכאון כזה. העצב שלי פתאומי וחסר סיבה. וזה כ"כ מתסכל, כי זה מאפיר לי את כל היום. ופתאום כל דבר מעצבן אותי, מתסכל, מעציב ואני הופך להיות לקר ומנוכר ולגעת בי יהיה כמו לגעת בקרח או באש, מה שיכאיב לך קודם. והדיכאון שלי מאכזב. כי אין לו תאריך נטישה או מקום כבית. לא כמו השכן שלי, ריי, שהדיכאון שלו מצא בו בית. והדיכאון שלו בא בצורת ענן גשם שלא משנה באיזה יום או עונה, הוא תמיד שם. חג מעל ראשו כתזכורת מעכירה שהכאב של ריי הוא נצחי ואלמוות. ולפעמים, בימים רעים במיוחד, הענן ממטיר עליו גשם זלעפות, מטביע אותו ביגון וייסורים שמוכרים רק לו, ואני שומע את זעקותיו החרישות שנלחשות באפלה שבחדרו, ואני יודע שהדיכאון שלי הוא אחר. אך יחד עם זאת, הדיכאון שלי מעולם לא עוזב, כי הוא מעולם לא בא. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הדיכאון שלי חסר קול ורגש, ואין בו ממש עומק כי הדיכאון שלי? די ברוח אחר הצהריים כדי להקים אותו לתחיה, או בנסיעה קצרה ליעדים לא מוכרים. הדיכאון שלי? הוא כבד. די בנשימה אחת לא במקום כדי לגרום לו לרסק את ריאותיי. הדיכאון שלי לא ניזון רק מהשחור, הוא מוצא נחמה ביצירות אומנות ושירים ישנים. הוא לא החלטי, הוא שם אבל במקום אחר. מתחת למיטתי בצורת מפלצת עזובה, אבל גם אי שם בין פרחי הדובדבן ביפן שתמיד רציתי לראות. הדיכאון שלי לא משאיר עלי סימן הכר, כמו הילדה האבודה מהספרייה. הוא לא משאיר על גופי כתובת או מספר טלפון, זרועי נקיה ונטולת אופי לעומת הזרוע המצולקת שלה. הדיכאון שלי לא מהווה לי השראה, לא כמו הנער בחנות המוזיקה, שבונה עולם יפה יותר עם דף ועט בעזרת המילים הכואבות שהדיכאון שלו מטיח בו. 


מחשבה לא גמורה שהייתה לי
3 תגובות
// Domashu Street //
23/08/2017 19:43
Ray
סיפור קצר




















"Take me, little girl." Blue pleaded. 
"I know who you are, I know what you seek. 
I'll be there for you when you smile, and even when you fall, take me and I'll keep you safe. With my guidance, you will never get lost. I'll take you to the candy store you like, in times when you feel bitter, I will take you to the library when reality will be too much to handle, and on rainy days, I'll paint the dark sky in light blue for you." 
He said, promising her safety and sanity. His soft voice clouding her mind, she could feel herself drown in the happiness that he was so willing to give.
"That's nice, but only if she wishes to stay a little girl." Red pointed out, his rough and confident voice holding her captive. She turned to him, willing to listen. 
"And what do you have to offer? What could possibly be better than rainbows and sunny days?" She asked.
"So many things, warrior. Blue might offer you comfort and safety, but I can give you so much better. I can take you to breath taking adventures, I'll give you fire, and I'll show you love, hate, and wars. With me you'll be anything but safe, I'll show you madness, and with me, you might fall more times than you can count, but that's life and I won't even try to hide the painful truth under candy and affection."
Red stopped, giving her time to adjust the cold truth. 
"Well, It does not sound appealing at all." She replied, a little taken back. 
"Right. Nothing about me is appealing whatsoever. You see, if you choose me, you choose life, and growth. I won't let you stay a little girl, I'll show you things that might trigger you at times, but I will get you to think, about who you are and what this life means to you." He challenged. 
"I'm scared. I really want to start living my life, I really do. I seek growth and change, I want to see new places and colored oceans, I want to run into the unknown. but I'm fragile, and unprepared. I'm not ready for adulthood and the pain that comes with it. I still cry because of the monsters under my bed... and I'm afraid that with you, Red, the monsters will move from under my bed into my head." The girl explained. 
"And Blue, you sound so promising and easy. But I'm afraid that with you, I'll miss out life." 

"So what would you do?" 
"Who would it be?" 
"Is it me, the one who will protect you until the very end?"
"Or it would be me, the only one who can set you free?" 

" I .. don't know."

0 תגובות
-Far, far way
21/08/2017 18:08
Ray



יש לה נטייה להאמין למחשבות שלה רק אחרי שהיא פולטת אותן לאוויר העולם, אז היא לחשה בהיסוס "אני צריכה מקום." אבל המילים מתגלגלות לה על הלשון בכזאת עדינות שהיא כבר לא מפחדת מהן עוד.

"כן! אני צריכה מקום." היא חזרה בהחלטיות, ומשום מה גם התלהבות. כאילו היא שוכחת לרגע, שהתחלות חדשות והיא? זה לא שילוב מושלם.
"אני צריכה בית, אוויר ואולי קצת שלווה." היא קמה לארוז חפצים יקרים ויקרים פחות, ספר אהוב וגרב קרועה כי העיקר זה לא מה שלעין נראה. ואולי תמונה אחת או שתיים, אבל רק בגלל שהיא שמעה שזה חובה.
"אני צריכה שמש קיצית ומקלט מוגן ובטוח." היא המשיכה תוך כדי שדחפה בהתרגשות מזכרות מאנשים שהיו והלכו, חיבוק חם ואוהב מהאחת שלימדה אותה לאהוב, נשיקה מתוקה מההוא שהסביר לה שאהבות כמו אנשים, חולפים עם הרוח ונעים עם הזרם, וגם אם אחד הלך במקומו יבואו אחרים.
"אני צריכה מיטה חדשה, מיטה שעדיין לא יודעת דמעות מלוחות, וסיוטים מבישים." היא הביטה במיטתה, מבחינה בכתמים אדומים וברסיסים מלבה השבור והפצוע. "מיטה בה אהיה הדיירת היחידה, רק אני מתחת לשמיכה, והפעם לא אפחד לטבוע." היא אמרה והתכופפה להציץ במפלצת מתחת למיטה.
 "אתה היית לי לחבר ואויב כאחד, אך אני ממשיכה בדרכי ואותך אצטרך להשאיר לבד."  היא חצי התנצלה והלכה לפתוח צנצנות עם סודות כמוסים. "אתכם אני אשחרר כבר עכשיו, כי במסע הזה אני אהיה לציפור." והיא הביטה בחדווה במילים שיצאו מן הצנצנת, לא מתביישת לראות איך הן מרכיבות הבטחות שננעצו בה כסכינים, לא מתביישת להודות שהיא נשברת.
"אני צריכה מקום גבוה, בין הגבעות וההרים. מקום רגוע, חסר מלחמות, שלם עם הימים. מקום בין האוקיינוס לחוף, שבמגע אחד ישלח אותי לאינספור יעדים. מקום במרחק נשימה מן הכחול שבשמיים שלי תמיד היו אפורים." היא המשיכה לספר לחלל חדרה את המשאלות שליבה הדחיק במשך השנים. "מקום בו הירח תמיד שוכן, מקום בו הכוכבים לא נופלים."
בשמחה מהולה בעצב, היא שמה את התיק על גבה והחלה לצעוד בשביל לא מוכר. ואומנם הפחד מתגנב אל איברה, אך היא לא נותנת לו להקפיא את רוחה. ובחיוך נחוש ודמעות היא פותחת בפרק חדש, בסיפור שחשבה שאף פעם לא יהיה שלה. נושאת על ידיה תפילות שחיברה פעם בדחף הרגע,
על מנת להניח על אבני דרך, למקרה שתמצא את עצמה ביער עבות ותאבד את דעתה, או למקרה שתיפול ואף אחד לא יהיה לצידה, תפילות קטנות לדרך מלאה בפיתוים. 


והכי חשוב, "מקום בו אוכל להתחיל מחדש, בלי מסכות ושקרים. מקום בו אני אהיה אני – ולא מה שאחרים רוצים."


-אני מקווה שהבלוג הזה יהיה המקום החדש שלי x

4 תגובות