עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
beautiful.scarJust a JoeEllyShaneLaCroiX GauloisesSecrets
נערת הגורלIM ALThe Queen Of HellBen Cohenשמי הוא גיאsnow white
SeaJoyThelseתיאוZippersIronHeart
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
חיים  (4)
מחשבות  (4)
תבוסה  (2)
3 בלילה  (1)
דיכאון  (1)
יקום  (1)
כאב  (1)
מוות  (1)
סיפור קצר  (1)
סליחה  (1)
פחד  (1)
ריק  (1)
ארכיון
אני מצטערת.
28/05/2018 21:40
Ray
סליחה, כאב, חיים
אני רוצה להעמיד פנים שאני לא רואה את האכזבה בעינייה, לא שומעת איך הקול שלה נשבר כשמדובר עליי, איך היא נאנחת בצורה קורעת לב, איך היא ממשיכה לקרוא לי בשם שאני כל כך שונאת. אני רוצה לשכוח את כל הריבים, הצעקות, הלשבור דברים מרוב כעס- אגרטלים, תמונות, והבטחות. אני רוצה שאדם שהוא לא אני יבוא ויגיד לי; "הכל היה חלום, את לא שלה ולעולם לא תהיי. את חופשייה - כבר לא אסירה בבית לא שלך. את יכולה לבחור משפחה חדשה - או להשאר בלי. את בסדר. את תהיי בסדר. היא לא יכולה לשבור אותך יותר. את לא תכאיבי לה עוד." 
אני רוצה להתעורר במיטה חדשה, בבית חדש, עם אנשים חדשים ולגלות שכל זה היה הזיה אחת גדולה. שאני לא מכירה אותה. שהיא לא מכירה אותי. 
אני רוצה לבקש ממנה סליחה. להגיד; "אני מצטערת שמעולם לא הייתי מי שרצית שאהיה. אני מצטערת שקראתי לך בשמך במשך כמה שנים. אני מצטערת שמעולם לא ניסיתי לעזור לך, להבין את כאבך, את העול שאת נושאת על כתפייך. אני מצטערת שאת נמצאת במקום שלא טוב לך בו. אני מצטערת שאין לך מספיק כוחות על מנת לקום וללכת. אני מצטערת שאת מעמידה פנים שאת שמחה איתו, ואיתי. אני מצטערת כל כך... המחשבה שלעולם לא תאהבי מישהו הורגת אותי מבפנים. כשהייתי צעירה יותר- הסבתי לך כאב רב. ואת זה אני אשא איתי תמיד. כל הזמן האשמתי אותך בבעיות שלי, את יודעת? אפילו כשפגעתי בעצמי, אפילו שהחזקתי בסכין חדה והתקרבתי ללחתוך את החבל שהחזיק אותי בחיים. מעולם לא לקחתי אחריות על עצמי. ואת היית עסוקה בלנקות את הכאוס מסביבך מכדי לשים לב אליי. רציתי שתשימי לב אליי. שתהיי גאה. שתחייכי. ביום הולדת שלי, כשבאת מרחוק כדי לחגוג לי... שלחתי אותך בחזרה לביתך, עם העוגה והמתנות ובעיקר עם עוד סדק בלב. את זוכרת? זה היה כשעוד שתינו היינו צעירות ולא הבנו אחת את השנייה. מאז לא חגגנו יום הולדת ביחד נכון? פעם... היה לי כל כך קל להגיד שאני שונאת אותך. שאת לא מיוחדת כלל. שאני לא צריכה אותך. ואף אחד לא הבין את זה. עכשיו, אני יודעת שלא שנאתי אותך. אני יודעת שאת מיוחדת, אבל עדיין- אני לא צריכה אותך. מעולם לא הראת לי מה יש בך באמת, מאחורי כל החומות והסודות. אני לא יודעת מה יש לך להציע לי. אני לא יודעת אם אני צריכה את האהבה שלך. הייתי צריכה אותה פעם, כן. אבל כבר לא. ואני לא רוצה להגיד שאני אוהבת אותך משום שזה יגרור הבטחות שאני לא מסוגלת לקיים. לאהוב מישהו אומר לדאוג לו, להראות אכפתיות כלפיו, להיות לצידו, לשמח אותו, להקשיב ולחבק. עד כמה שאני רוצה אני לא יכולה לעשות את זה, אני מצטערת. אני לא יכולה לדאוג לעצמי, קל וחומר שלא לדאוג לאחרים, במיוחד לך. מגיע לך יותר, את יודעת את זה נכון? מגיע לך את כל העולם ומעבר. אני מצטערת שאני לא אהיה זאת שתעניק לך את זה. מגיע לך לאהוב ולהיות נאהבת. מגיע לך לראות את העולם. מגיע לך לשבת מבלי לדאוג שתבוא השעה בה תהיי מוכרחה לקום. מגיע לך זמן. מגיע לך לחיות לנצח." 
0 תגובות
2:07
22/05/2018 02:09
Ray
חיים, פחד, מוות, יקום

תמיד האמנתי בכוחות עליונים, לאו דווקא אלוהים, אלא כוחות שמפוזרים ברחבי היקום והחלל והזמן - ששולטים, או לפחות עוזרים לעשות סדר בבלאגן; בכאוס שאנחנו קוראים לו חיים. תמיד האמנתי בקארמה. אני עדיין חושבת שבני אדם מלאים באנרגיות, ואת האנרגיות שהם משדרים ליקום, הם מקבלים בחזרה. כי היקום? הוא אנחנו. ואנחנו היקום. אנחנו אחד, וזה די פשוט בעיניי האמת. כשאני משדרת אנרגיות חיוביות- על ידי מעשים טובים, או דבקות במוסר וצדק, אני מזינה את היקום באנרגיות קדומות יותר, של טוב ורע, של חושך ואור- וכך העולם נע. מה שאני עושה משתקף לחלל, ולבטן האדמה של כדור הארץ, לצמחים, לשמיים, לאנשים מסביבי וכל דבר חי ונושם. אולי זה נאיבי לחשוב כך- שהכל קשור בנו. אני לא יודעת..

למרות זאת, כרגע אני חושבת שפיספסתי משהו. כרגע אני בתקופה לא טובה. ואני חושבת שלמדתי משהו חדש שאני מנסה לעכל ללא הצלחה.

אני חושבת… שיש אנשים שנועדו להכיל ולקיים את האנרגיה השלילית. יש אנשים שהגיעו לפה, בדרך הקוסמית והמופלאה של החיים- על מנת לאחוז ברגשות השליליים ולמתן את ההגעה שלהם לשאר היקום. נשמע הגיוני עד עכשיו? כן, לא ממש. מה שאני מנסה לומר זה, שאני מרגישה שלא נועדתי להיות שמחה. שהעצב והדכאון תמיד יהיו חלק ממני, כי היקום זקוק לזה. זקוק לזה שמישהו יהיה חזק מספיק כדי להכיל את כל זה- על מנת שזה לא יתפזר סתם באוויר. אולי אני פה כדי שאחרים יוכלו להאחז באור שלהם? אני פה כדי שהחושך ישאר על הגבול, בקו המפריד בין שיגעון מוחלט ל… ובכן, הכל. כל דבר טוב ומקסים ויפה שיכול להיות.

אני לא רוצה את התפקיד הזה.

כנראה ככה מרגישים הכוכבים.

0 תגובות
חיפוש אחר בית באמצע היער, אני טובעת בנחל.
20/04/2018 03:21
Ray
מחשבות, חיים, 3 בלילה
לבד. לא לבד, אבל האחרים לא פה, אז לבד. 
הרגע הבנתי שאני בבית כבר שלושה ימים ולא ראיתי את אחותי הקטנה. 
במשך הזמן הזה לא נגעתי בטלפון, כך שהייתי מנותקת מכולם. 
זה מרגיש כאילו הייתי מנותקת גם מבעיות. 
קראתי קטע של מישהו לפני כמה שעות, כתיבה נוראית, עלילה ורעיון נוראי, 
הכל פשוט גרוע. אבל זה גרם לי לחייך, הוא לפחות מנסה. 
אני מביטה החוצה אל המרפסת. חשוך, נראה שקר. עד מתי אסתתר בבית הזה?
אני מתגעגעת לחברים שלי, לאנשים שהם היו פעם. לרעיון שלהם. כשהם איתי זה לא אותו הדבר. 
אני חושבת שאני הורסת אותם. כבר אמרו לי פעם שכל מה שאני נוגעת בו נהרס. 
"אוי את, גם את הדברים שאת אוהבת את מצליחה לשבור." 
"מצחיק, איך כל דבר שאת שמה עליו את ידייך נהרס." 
"היי, אולי זה לא את. אולי העולם הזה יותר מידי שביר. עולם חרסינה, אישה עם לב של פיל." 
לעזאזל. הייתי רוצה למחוק את כל זה מהראש שלי. להעמיד פנים שאף אחד לא שם לב לעד כמה אני מגושמת. 
לצמוח מחדש, לחיות באשליה שמותר לי להיות פגיעה, שידיי רכות ולא כאלה קשות ומחוספסות כמו שהם אומרים עליי. 
עברה בי תחושה עכשיו. 
אני חושבת שהלב שלי צחק, זה הגיוני? 
אני נשבעת שאני עדיין מרגישה את הצחוק מהדהד לי בחזה. 
הרגשה מדהימה בצורה לא נעימה. 
אני חושבת שזה בגלל שהשיר שאני שומעת עכשיו, מזכיר לי ימים עברו, ומספר לי על עתיד מעורפל. 
מסתכלת לעבר המטבח, מגירות חצי פתוחות, אני רואה כלים וחפצים שרק חצי מהם נגלה לעיניי
האור עדיין שם, לא נעלם וחוזר, תיקנתי אותו (הו איך הייתי רוצה שיתקנו אותי ככה גם) 
מחייכת, לפני שעתיים הבטחתי לכבות את האור ולסגור הכל. 
אבל הכל עדיין פתוח. מחכה. מאזין. 
למה? 
אני לא מתכוונת לקום.
הלב שלי יותר מידי כבד. 
אני לא רוצה לחזור לחדר. הוא יותר מידי יפה עכשיו. 
מעניין איך כמה תמונות יכולות להפוך חדר חסר משמעות לגן עדן של תחושות. 
ישנם כמה תמונות, קטנות בעלות מסגרת חומה. אחת, ציור של בית באמצע היער. מעל המיטה בצד שמאל 
של החלון. צבעים נורא רכים, ערבוב יפה של ירוק, צהוב וכחול. ציור שנראה שבעוד רגע יעלם, בגלל הצבעים הדהויים. 
משרה תקווה. אני מחפשת בית. האם אמצא בית? ("ואם תבוא בדרכי אישה, אני אתן לה בית, שתדע שיש מישהו שאוהב אותה").
תמונה שניה, נחל. שליו. הרפתקה. צבעים חלשים, צבעים שמחזקים אותי. אני מחפשת התחדשות, סימן? רצון לחיות. 
השיר עומד להיגמר. מה איתי? 
הסוף שלי. 
הסוף. 
5 תגובות
you tell me that you love me-
20/04/2018 01:20
Ray
just so you can say, "I tried." 
0 תגובות
SLEEP TIGHT
05/04/2018 04:20
Ray
תמיד שואלים אותי למה אני לא אוהבת לישון. אני מניחה שזה בגלל שאני מפחדת מהפגיעות שכרוכה בדבר. לכבות את עצמך, לעצום עיניים ולהסתכן בכך שאולי הן לא ייפקחו יותר אף פעם, לפתוח את הדלת בתודעה המשמשת כחומה בין המציאות ו..השאר. זה מפחיד, מזעזע אפילו. 
ולי זה לא בא בקלות. אני לא מצליחה לכבות את עצמי. להתמודד עם החשכה שנצבת ממול, כל זה מרתיע אותי מהמעשה הכ"כ פשוט אבל עדיין מעיק הזה. אני לא רוצה לישון. אני מפחדת מסיוטים ומהמפלצות שמתחת למיטתי, אבל בעיקר מאלו שמתחבאים במוחי. אני מפחדת מהסיפורים האינסופיים שהלילה יזרוק עליי וישאיר אותי להתמודד איתם בבוקר. אני מפחדת ומתעבת את הרעיון של להיות חסרת הגנה. כ"כ חשופה, קטנה. 
אז אני בורחת מהאמת שאני מסתירה בבקרים, גם בלילות. זה קשה, המלחמה הזאת ביני לבין עצמי
7 תגובות
1987
29/03/2018 22:49
Ray

בזמן האחרון הסתובבתי עם תחושה של הקאה נפשית. תחושה מגעילה ביותר, חייבת לציין. אני כבר לא יודעת מה אני עושה, ובשלב הזה פישלתי כ"כ הרבה פעמים שאני כבר לא בטוחה אם אני רוצה לדעת. איבדתי כל דבר שחשבתי שהיה לי.. האמת, כשמנסחים את זה ככה זה נשמע כאילו לא איבדתי דבר. למה אני בכל זאת מרגישה רע?

אני רוצה לברוח.

או לשתות עד המוות.

 אני צריכה להירגע, העור שלי מעקצץ והלב שלי דופק בקצב מסחרר, אני מרגישה שהרוח שלי עזבה את גופי למען מרדף מסוים, ואני קליפה. מעטפת בשר מגושמת שאינה יכולה לעשות דבר. אני רק צריכה לדבר. אני מרגישה שיש ערפל שחור בתוכי, ואני מנסה להוציא אותו החוצה דרך הדיבור. למרות שאין לי בדיוק מה להגיד. אני אגיד הכל. אעשה הכל. אני משתגעת.

1 תגובות
SILENCE
29/03/2018 22:24
Ray
אני מחפשת להשתיק את הרעש, הבאזז בראש ובבטן. 
אני מפחדת להתפוצץ. אני עומדת להתפוצץ. אני לא רוצה...
אני כ"כ אבודה, אלוהים. 
0 תגובות
soulmate
29/08/2017 00:53
Ray
אני מתגעגעת אלייך. אני לא רוצה שתחזרי אבל אני רוצה אותך פה. איתי. אני שונאת אותך. בבקשה תלכי. 
0 תגובות
1:36
27/08/2017 01:37
Ray
מחשבות, תבוסה
 כשאתה זוכר אבל רוצה לשכוח מהכל
כשקר והיום נהפך בשניה לאתמול
כשבבית מפחיד יותר מהרחוב
כשהסיוטים אף פעם לא נגמרים
כשאנשים באים והולכים
אתה תבכה ותחבק את הכרית
אתה תשאר המום ופגוע
לא תבין איך זה קורה ומדוע 
תצעק גם אם אף אחד לא שומע
כי אתה מדמם וכן זה יפה
אבל אתה גוסס ופחות נוקשה
ופתאום השמיים איבדו משמעות
הכוכבים שלך נופלים 
ואתה עושה טעות
אתה מוותר מבלי להשקיע
אתה נופל לא נוגע ברקיע
השירים והפרחים איבדו את קסמם
השדים והמפלצות נישארו בביתם
אתה אבוד לא רוצה לחזור איתם
אבל זה נהיה קשה להחזיק בכדורים
כשהפה שלך יורק רעל וחיצים 
אז מה אם הם אומרים שהם אוהבים
הם טעונים בשנאה , כאלה עיוורים
אתה היחיד שנילחם בלי כפפות
אולי אתה טיפש אולי הגיע הזמן להגנות
אתה חוזר מובס ושביר
מילה אחת ואתה עף לקיר
כי אתה עייף ואין בך הכח לקום
אז אתה תשכב בתחתית ותמרר בתסכול
למה הימים לא עוברים בשקט
למה הלילות מצוידים בנשק
אתה מנסה למצוא תשובה
לחידה לא ברורה
אולי הבעיה היא בך
אולי הגיע הזמן להוריד את המסכה
תראה פעם אחת את כל התמונה
ואם תאהב את מה שאתה רואה
תישאר
אל תילחם בזה
ואם אתה סולד מן העולם
גם זה בסדר
אתה לא מושלם
1 תגובות
דודה רייצ'ל, ריי, ואני.
24/08/2017 20:34
Ray
מחשבות, דיכאון, ריק, חיים
לפעמים אני חושב. לא חשיבה שהמוח שלי כופה עליי כל רגע ורגע, כי אם לא ובכן... זה אומר שמתי.
חשיבה מבחירה, מרצון. והיום ישבתי וחשבתי. וזה הכה בי. הדכדוך, העצב. ואני לא רוצה להיות מדוכא, זה פשוט בא. וזה גם לא שהסתרתי את הדיכאון ואז הוא הגיח, לא כמו הדודה רייצ'ל שהדיכאון שלה מוסתר כ"כ טוב עד שאתה לא תאמין שהוא שם, תצטרך לנבור עמוק בזיכרונות שלה ולקרוא בין השורות כדי להבין זאת, אלא אם כן יש לך מזל, או חוסר מזל, תלוי איך מסתכלים על זה, ואתה נמצא איתה בזמן שהיא תלויה על חבל דק עקב אובדן חושים. כי הדיכאון שלה ניזון ממשקאות שצורבים בגרון ושורפים את האיברים בבטן ומאלצים אותה להקיא מילים כואבות, ואם תתרכז לשנייה במה שהיא אומרת אתה תשמע סיפור ישן מלא סודות, סיפור שמודחק אי שם במוחה, סיפור שהיא אומרת לעצמה שלא קרה ולא היה כי רחוק מהעין, רחוק מהלב נכון? אבל הוא שם. 

לא, לא דיכאון כזה. העצב שלי פתאומי וחסר סיבה. וזה כ"כ מתסכל, כי זה מאפיר לי את כל היום. ופתאום כל דבר מעצבן אותי, מתסכל, מעציב ואני הופך להיות לקר ומנוכר ולגעת בי יהיה כמו לגעת בקרח או באש, מה שיכאיב לך קודם. והדיכאון שלי מאכזב. כי אין לו תאריך נטישה או מקום כבית. לא כמו השכן שלי, ריי, שהדיכאון שלו מצא בו בית. והדיכאון שלו בא בצורת ענן גשם שלא משנה באיזה יום או עונה, הוא תמיד שם. חג מעל ראשו כתזכורת מעכירה שהכאב של ריי הוא נצחי ואלמוות. ולפעמים, בימים רעים במיוחד, הענן ממטיר עליו גשם זלעפות, מטביע אותו ביגון וייסורים שמוכרים רק לו, ואני שומע את זעקותיו החרישות שנלחשות באפלה שבחדרו, ואני יודע שהדיכאון שלי הוא אחר. 

אך יחד עם זאת, הדיכאון שלי מעולם לא עוזב, כי הוא מעולם לא בא. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הדיכאון שלי חסר קול ורגש, ואין בו ממש עומק כי הדיכאון שלי? די ברוח אחר הצהריים כדי להקים אותו לתחיה, או בנסיעה קצרה ליעדים לא מוכרים. הדיכאון שלי? הוא כבד. די בנשימה אחת לא במקום כדי לגרום לו לרסק את ריאותיי. הדיכאון שלי לא ניזון רק מהשחור, הוא מוצא נחמה ביצירות אומנות ושירים ישנים. הוא לא החלטי, הוא שם אבל במקום אחר. מתחת למיטתי בצורת מפלצת עזובה, אבל גם אי שם בין פרחי הדובדבן ביפן שתמיד רציתי לראות. הדיכאון שלי לא משאיר עלי סימן הכר, כמו הילדה האבודה מהספרייה. הוא לא משאיר על גופי כתובת או מספר טלפון, זרועי נקיה ונטולת אופי לעומת הזרוע המצולקת שלה. הדיכאון שלי לא מהווה לי השראה, לא כמו הנער בחנות המוזיקה, שבונה עולם יפה יותר עם דף ועט בעזרת המילים הכואבות שהדיכאון שלו מטיח בו. 


מחשבה לא גמורה שהייתה לי
4 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »